רוב ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בתקופה הזאת חוברו והוצאו לאור במזרח אירופה עבור תלמידים בתפוצות והובאו לשימוש בארץ- ישראל, בגלל המחסור בספרי לימוד בשפה העברית. עובדות אלו ניכרות בתיאורים ובהערכות ההיסטוריים שבספרים הללו. תולדות העם היהודי בספרים אלה הם, קודם כל ובעיקר, תולדות העדות האשכנזיות, כשלאחרות מוקצה בהם מקום שולי ומצומצם. ההיסטוריה היהודית בגולה (בעיקר באירופה), נשלטת על- ידי מעין חוק היסטורי, שניתן לכנותו "חוק הפסיביות". הוא מתבטא בהישנותם של מצבים היסטוריים אלה:

1. עם ישראל מוזמן, מטעמים חומריים, לבוא ולהתגורר במדינה מסויימת.
2. הגויים מנצלים את יכולתו הכלכלית והתרבותית (ולעתים גם הצבאית).
3. כשמתבטל הצורך בעם היהודי- הגויים מגרשים, מגבילים וטובחים,
4. וחוזר חלילה.

כיוון שכך, אין המחברים משלבים בספריהם תיאורים מפורטים של תולדות העמים, ומסתפקים בהערות בודדות, הבאות להסביר את מקור "הלחצים". גישה זו, של "עם לבדד ישכון", יש בה התנכרות לסביבתה האנושית, הנתפסת כ"כוחות טבע" שאין שליטה עליהם. אולם בעוד שהעם היהודי פסיבי ביחס לסביבתו החיצונית, הריהו פעיל בפיתוח ובשמירה על ייחודו המוסרי, הדתי והלאומי, המקרין גם על האומות האחרות. מחברים חילוניים בני התקופה אף הם מגלים אהדה למסורת הדתית, ובכך מקשים על סיווג מדוייק של הספרים לחילונים ודתיים. בכל הספרים אותרו נימות של עליונות ביחס כלפי הגויים. בעוד שהרעיון האחרון, הושפע ודאי מתפיסת "התעודה" המשכילית, הרי שהפן האתני הקיים בספרים הללו בקשר לייחוד וליעוד של עם ישראל, הושפע ודאי מתפיסות לאומיות כשל ספנסר, גובינו ואחרים, או מה שסביר יותר, מההסטוריונים היהודיים הגדולים של התקופה, שקלטו לתוך מחקריהם עמדות כאלו – גרץ, דובנוב, יעבץ ואחרים. בספרים אין הבחנות מדוייקות בין גזע, עם ולאום והמחברים מדגישים תדיר, שההבחנה האתנית והמוסרית מחייבת את העם היהודי ואיננה מתירה לו זכויות יתר.

המרכיב העיקרי ביחס יהודים – גויים, בספרים של תקופה ראשונה זו הוא שנאת העמים כלפי היהודים. הגויים מדומים לחיות טרף, שתכונותיהם רוע לב, זדון, משטמה, קנאתנות וכיו"ב. באופן כזה, הופכת השנאה כלפי היהודים לתכונה גנטית של הגויים, ומבטלת צורך ומשמעות של כל הסבר היסטורי, שמסתכם בהערכה כגון: "ריח דם היהודים נעם, כנראה לאפם" (ברמן,122). הגוי הטורף בא בדרך – כלל על עונשו. בספרים הדתיים העונש הוא בידי הקב"ה, כפי שאיטליה נענשת על חורבן בית שני בהתפרצות הר הגעש ווזוויוס (אורבך, חלק א' 128), ואילו בספרים החילוניים מבצע את העונש "הכרח היסטורי" (אביכזיר, 104).

לשנאה גילויים רבים, והנוקבים שבכולם הם הפוגרומים ביהודים, המתוארים בפירוט רב מאוד, עד כי נוצרת מעין סימטריה כמותית בין תיאורי היצירה הרוחנית והחברתית של העם לבין תיאורי יסוריו וסבלו. התקופה שבהן לא פרעו ביהודים, נתפסו על ידי המחברים כ: "ארכה נתנה למו עדי ישובו לאיתנם, עדי ירכשו רכוש ונכסים – למען יתכו עוד הפעם תחת תלאות אחרות", (העכט, 161). תיאורי הפוגרומים מלווים בביטוי תחושת הכאב והבושה של המחברים. ליסוד "קדוש השם" הניכר בתיאורים הללו, שני פנים": המסורתי והחילוני, המתרגם את האלמנט הדתי ל"חירות המצפון" ו"כבוד האומה".

סבורתני, שגם בנושא זה, כבאחרים, ניכרת השפעתו של דובנוב על מחברי ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל; כמוהו מבחינים אף הם בכוח המזכך מבחינה מוסרית שיש לייסורים, המשלימים והמאפשרים את מימוש היעוד של העם היהודי, שבטרגיקה שלו מגלם את הסובלנות ומחירה, ומקדם בכך את הקידמה האנושית ואת האדם.

למרות הקשיים בגלות, ולמרות שלעתים בתיאור הפוגרומים מתגנבות נימות של בוז, לצד הערצת "מקדשי השם", הרי שהעמדה הכללית של הספרים רואה בחיוב את היצירה של העם בגלותו, וזו נותנת הצדקה לתיאור הרחב של היסורים.

גישה זו כלפי הגלות משלימה במידה רבה את העמדה ההססנית של מחברי הספרים כלפי התנועה הציונית וההגשמה החלוצית בארץ-ישראל. זכותו של עם ישראל על ארצו, בספרי תקופה זו, יונקת ממקורות דתיים ורוחניים, והיא אינה מתקשרת באופן מחייב לזכותו האנושית הקיומית הנשללת על-ידי האנטישמיות בגולה, ולזכותו הנובעת מהעשייה החלוצית. כתוצאה מכך אין בספרים הללו הבחנות בין העליות שקדמו ל- 1881 לבין העליות שלאחר מכן. נוצר רושם, שבדומה ליישוב שנהנה מכספי "החלוקה", נהנו אנשי העלייה הראשונה מכספי נדיבים, ועל-כן מתוארים הנדבנים ביתר הרחבה מאשר העולים עצמם. מחברי ספרים אלה ראו בעלייה הראשונה גירסה אחרת לשיטת "החלוקה", ולא הבחינו בביטוי שנתנה לרנסנס הלאומי. ההססנות מתבטאת בבקשה:

"אך אל נא ידחקו את הקץ, כי הגאולה תבוא מעט, הלוך ואור, עד כי תזרח השמש בצהריים" (רבינוביץ ד' 193).

הסימפטיה שהמחברים מגלים לעניין הציוני, איננה מביאה אותם להכרה בציונות כבאלטרנטיבה בלבדית, שראוי לכפוף לה את תולדות עם ישראל.

הערכה

העמדות המתוארות בספרי הלימוד בשנים 1930-1900 מתבהרות על רקע תקופתם. למחברי הספרים ממזרח אירופה היה חסר מידע אודות עדות שאינן אשכנזיות, וממילא ראו בתפוצתם את חזות תולדות עם ישראל. בגישתם מהדהדים הלכי- רוח אירופו-צנטריים שרווחו באירופה של המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

למרות שתפיסות היסטוריוסופיות-אקטיביוסטיות ניכרו בדברי הוגים ציוניים כבר בשלהי המאה ה- 19 (אלמוג, 25), הרי שאצל ספרי הלימוד שלטת עדיין הגישה הפסיביסטית. על ציר עמדה זו מייצבים המחברים סימטריה בין הפוגרומים, לבין היצירה החברתית והתרבותית של העם היהודי בתקופת גלותו. ייתכן, שזו תגובתם לפוגרומים שעברו על היהודים במזרח אירופה בראשית המאה ה- 20 ולאנטישמיות בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה. יסודות של אי שלילת גולה,והססנות כלפי התנועה הציונית וההגשמה שלה בארץ- ישראל, מסתברים גם על רקע מצבה של התנועה הציונית בראשית המאה: זו היתה נחלת מיעוט, והשגיה נראו צנועים ורצופים בכשלונות פוליטיים (הצ'ארטריזם) ומחלוקות פנימיות (שיאן בפרשת אוגנדה- 1904, והטריטוריליזם שהתפתח כתוצאה ממנה). העלייה הראשונה זכתה לקיתונות של ביקורת מפי אחד העם ואילו הרצל ראה בעולים "מסתננים", שאינם יכולים לפתור את בעיית היהודים.

בקרקוב ובהלסינקי בשנת 1906 קיבלו על עצמם ציוני מזרח אירופה את "עבודת ההווה", ובכך הכירו למעשה בקיום הגלות כמצב מתמשך, המחייב את התנועה הציונית לפעילות פוליטית בגולה, ולעשייה פנים-קהילתית.

העלייה השנייה (1904- 1914), היה בכוחה לשנות את המגמות המתוארות, שהרי לקראת פרוץ מלחמת העולם הראשונה הבכירו פירותיה: הוקמו תל- אביב, כנרת ודגניה, מרחביה, "השומר", המפלגות הפועליות והסתדרויות הפועלים בגליל, בשומרון וביהודה. בתנועה הציונית התחזקו אז המגמות של הציונות המעשית שנתנסחו ל"ציונות סינתטית", והתבטאו בהקמת המשרד הארץ- ישראלי בראשותו של ארתור רופין ב- 1908. אלא שהשינויים בדימוי של החלוצים נזקקו לתקופת אינקובציה והשתרשות בציבור, עד שייהפכו למקובלים וימצאו את דרכם לספרי הלימוד. ותקופה כזאת לא נמצאה, בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהביאה את המפעל הציוני בארץ- ישראל לסף של קיום. התפנית בספרים חלה רק באמצע שנות העשרים, כשהיישוב בארץ התאושש ואכן, ספרי הלימוד של ראשית שנות השלושים הם שונים במידה רבה מקודמיהם.

לחלקים נוספים של המאמר:

בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: מבוא
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההססנות (חלק זה)
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההתגבשות
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההקצנה
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת התפנית